יקיר כפר שיתופי בע"מ נ' נדיר ואח'

פסק דין

לפניי תביעה לסילוק יד ופינוי של מבנה המצוי במקרקעין באזור התעשייה של התובעת משהסתיימה ההרשאה הזמנית שניתנה לנתבעים להשתמש בנכס לצרכי אחסנת ציוד בלבד ומבלי שהנתבעים מלאו את חובותיהם לתשלום בגין שירותים שנתנו להם בתקופת השימוש בנכס.

הנתבעים טענו להיעדר עילה ויריבות הואיל ולתובעת, אין כל זכות במקרקעין מושא התביעה. כפועל יוצא, אין גם לתובעת זכות לדרוש מהם תשלום עבור שירותים נלווים והגשת התביעה באה רק מחמת שינוי בבעלי התפקידים של התובעת.

טענות הצדדים:

התובעת אגודה שיתופית בע"מ טוענת, כי היא בעלת הזכויות בשטח המיועד לתעשייה בישוב יקיר על פי כתב התחייבות שניתן ע"י ההסתדרות הציונית העולמית (נספח א 2 לכתב התביעה). בהתאם לכך, היא רשאית לנהל , לשמור ולמנוע פלישה לשטחים שנמסרה לה הראשה לגביהם. מסגרת פעילותיה נתנה התובעת לנתבע 1 (להלן-"הנתבע") הרשאה זמנית להשתמש במבנה המסומן א' במגרש מס' 6 (להלן - "הנכס", מפת מדידה צורפה כנספח א1 לכתב התביעה) והוסכם כי השימוש שייעשה בנכס הוא לאחסנת ציוד בלבד ומבלי שתהיה לנתבע כל זכות במבנה ובשטח הגובל בו. הנתבע, גידר את הנכס ונעל אותו והציב במקום מכולות וציוד. לאורך תקופת השימוש בנכס, לא חויב הנתבע בתשלום דמי שימוש בגין הנכס אך חויב מעת לעת, בתשלומים נלווים של מיסים, מים, חשמל וכד'.

ביום 5.1.2011 פנתה התובעת לנתבע בדרישה לפנות את הנכס מכל אדם וחפץ עד ליום 5.3.2011 (נספח ב לכתב התביעה) ולהסדיר את חובותיו לתובעת. הנתבע דחה את הדרישה ממנו וטען כי אין לתובעת זכויות בנכס ואין לה זכות להביא לפינויו (נספח ג לכתב התביעה). בדרישה חוזרת של התובעת לנתבע מיום 21.2.2011 נידרש הנתבע לפנות את הנכס עד ליום 5.3.2011. לטענת התובעת, התנהל משא ומתן עם הנתבע על מנת לסיים את הסכסוך ללא נקיטת הליכים, אך הנתבע עמד בסירובו. מכאן התביעה.

הנתבעים, דוחים את טענות התובעת ובקשו להורות על סילוק התביעה בהעדר עילה ובחוסר יריבות משלא הוכיחה התובעת את זכויותיה במקרקעין מושא התביעה. הוכחת הזכויות במקרקעין מהותית לתביעת פינוי ובלעדיה דין התביעה להידחות. גם אם התובעת בעלת הזכויות במקרקעין המיועדים לאזור תעשייה של היישוב יקיר, השטח בו מחזיקים הנתבעים אינו כלול בשטח המיועד לתעשייה כי אם מחוץ לשטח לגביו הוצאה התב"ע. אין במקרקעין מבנה קבוע כי אם קונטיינר שהונח בהם על ידי הנתבע כבר למעלה משש שנים ולאחרונה הונח קונטיינר נוסף. המבנים, הם מבנים יבילים ולא קבועים.

בנוסף טענו הנתבעים כי בהיעדר זכות של התובעת בנכס, לא קמה לה זכות לקבל דמי שימוש. התשלומים ששולמו לה, היו עבור מים ושמירה ושולמו על פי צריכה והיקף מתן שירותים. בהעדר חיבור חשמל, לא שולם דבר עבור חשמל. לאור האמור, סרב הנתבע לפנות את הנכס (חליפת מכתבים צורפה כנספחים א-ב לכתב ההגנה). לדידו, משנת 2004 הוא עושה שימוש בשטח המוחזק על ידו בתאום עם מזכיר התובעת, שי אפשטיין. רק בשל חילופין בבעלי התפקידים במזכירות של התובעת , המזכיר החדש שם לו למטרה, לסלק את הנתבע מהשטח המוחזק ללא זכות שבדין. לפיכך ביקש להורות על דחיית התביעה.

ניהול ההליך:

התביעה הוגשה בהליך של תא"ח לפינוי הנתבעים מהנכס אשר אין חולק כי הנתבע , קיבל הרשאה מהתובעת לעשות בו שימוש ולאחריה, הוצבו שני מבנים יבילים בשטח שתואר בכתב התביעה וגודר מסביב (להלן-המקרקעין").

הנתבעים , במסגרת סיכומיהם טענו כי ההליך אינו מתאים להליך של תא"ח הואיל ועסקינן במקרקעין עליהם הונחו מבנים יבילים ולא בנכס בנוי. הטענה, לא הועלתה בכתב ההגנה ולא הוגשה בקשה להורות על העברת התביעה להליך אזרחי רגיל (ראו גם פרוטוקול הישיבה הראשונה מיום 14.2.12) . לשיטתם, תכליתו של פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984 (להלן-"התקנות") היא להביא לפינוי מהיר של דירות ובפרט דירות מגורים ואין להחילן על פינוי מקרקעין. על כך השיבה התובעת בסיכומי תשובה וטענה כי מושכר, יכול שיהא גם מקרקעין גם אם אין עליהם מבנה וכי לא נפגעה כלל זכותם של הנתבעים להביא את הגנתם בשל הגשת התביעה בהליך של תא"ח. שכן, התקיימו מס' רב של ישיבות והותרה הבאת עדים מעבר ובנוסף לתצהירים שהוגשו בתמיכה לכתבי הטענות.

חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הגדיר שכירות במקרקעין כ"זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות...". בדומה לכך מצינו בחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 לפיו החוק יחול גם על שכירות של מקרקעין ואף על זכויות במקרקעין, שניתנו שלא לצמיתות וניתנה בגינה תמורה (סעיפים 1 ו-2 לחוק). לפיכך ובהתאם להוראות הדין ומשלא נקבע הוראה אחרת בתקנות לסייג בהחלת הוראות פרק ט"ז 4 בתקנות , על מושכר שהוא נכס בנוי בלבד, נדחית טענת הנתבעים כנגד אי התאמת ההליך להידון בתא"ח, מחמת אפיוני הנכס.

בה בשעה, אף שהטענה לא נטענה ע"י הנתבעים, אני קובעת כי היה על התובעת להגיש את תביעתה בהליך אזרחי רגיל שכן גם לשיטתה, לא עסקינן במתן זכות לשימוש בנכס בתמורה כי אם במתן הרשאה לנתבע לעשות שימוש ללא תמורה ובתשלום הוצאות הכרוכות בשימוש גופו כדוגמת: מים, מיסים , שמירה וכיוצ"ב ( ראו הודאת הנתבעים על קבלת הרשאה מהתובעת ללא תמורה עמ' 1 שורות 8-9 , ובדבר חיוב בהוצאות בגין השימוש בלבד עמ' 2 שורות 1-2 ). בהיעדר יחסי שכירות בעבר בין הצדדים לא עסקינן בתביעה לפינוי מושכר אשר לגביה נקבעו הוראות פרק טז 4 לתקנות כי אם בתביעה לפינוי נכס ודין התביעה להתברר בהליך אזרחי רגיל.

התביעה , הוגשה אמנם לפי כותרתה בהליך של תא"ח אך אופן ניהולה בפועל, היה כהליך אזרחי רגיל. בהחלטותיי, ניתנה רשות לצדדים להוסיף על ראיותיהם על מנת לברר את המחלוקת לגופה ומבלי להצטמצם לתצהירים שהוגשו בתמיכה לכתבי הטענות לרבות חוות דעת ושמיעת עדים והשלמת עדויות (ראו גם החלטות מיום 22.2.12 ומיום 4.3.12 במתן רשות להשלמת ראיות). בנוסף, לישיבה הראשונה הוזמנו הצדדים, בשגגה, לקדם משפט ולא לדיון. ב"כ הנתבעים הודיעה באותה ישיבה כי היא אינה ערוכה לחקירות אף שעסקינן בהליך תא"ח בו יש לשמוע את העדים באותה ישיבה ונקבעה ישיבת הוכחות, בדומה להליך אזרחי רגיל (עמ' 7 לפרוטוקול) ולאחריה, ישיבה נוספת.

הדרך הדיונית בה הוגשה התביעה בתא"ח לא גרמה אם כן לעיוות דין . על בית המשפט לוודא, היכן שהוגשה תביעה בהליך לא מתאים ,כבעניינינו, כי ההליך לא קיפח מי מבעלי הדין, לא גרם לו עוול וכי ניהולו בדרך אחרת היה מביא לתוצאה שונה ( ע"א 2196/91 מזור נ. וחידי , פ"ד מ"ז (5) 788, 793, רע"א 8296/07 אליהו גונן נ. מע"צ, ניתן ביום 21/10/07). על כך מצינו גם בע"א 393/82 חיים נ. אביוב ואח' שם נקבע כי משלא עסקינן בחריגה מסמכות עניינית, כי אם לכל היותר, בסטייה מדרך ניהול המתאימה לעניין , ככל שסטייה כזו "לא גרמה לבעל הדין עוול ולא פגעה בזכות מזכויותיו, אין לומר שהדיון היה אפס וכי יש הצדקה להורות על דיון בדרך אחרת, שסופה להביא אותה תוצאה גופה".

לאחר שהוגשו הסיכומים זימנתי את הצדדים להשלמת טיעון בשאלת ניהול ההליך כהליך של תא"ח ולא מצאתי כי היה בהגשתו כהליך בתא"ח, כדי לפגוע בזכותם של הנתבעים להתגונן כראוי מפני התביעה. זאת אני קובעת בהתחשב במצתן רשות לנתבע להשלים את ראיותיו ובקיום מס' ישיבות הוכחות.

בנסיבות אלו ובהתאם לקביעותיי בדבר אי התאמת התביעה להליך של תא"ח , אני מורה על העברת התביעה לתביעה אזרחית משלא מצאתי כי נפגעה זכותם של הנתבעים בשל אופן ניהול ההליך כאמור .

דיון ומסקנות:

עיקר הגנת הנתבעים לפי כתב ההגנה היא בטענתם לפיה לתובעת אין זכויות בנכס ובשטח שבמחלוקת ולפיכך, היא אינה זכאית לדרוש את פינויים מהמקרקעין ולסילוק המבנים מהם (סעיפים 2,4,5,6,7 לכתב ההגנה, סעיף 16 לסיכומיהם). במענה לכך העלתה התובעת טענת ius tertii והפנתה להלכה הפסוקה בפסק הדין המנחה בנדון ברע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי (להלן-"פס"ד עוקשי", ראו עמ' 1 שורות 23-24 לפרוטוקול) . לדידה, אין הנתבעים רשאים לטעון כנגדה בדבר אי בהיותה בעלת הזכויות במקרקעין משקיבל הנתבע ממנה את זכות החזקה, בהרשאה של התובעת.